לפעמים את "מתעלמת" מהבכי העיקש והמטריף כי את יודעת שהוא צריך ללמוד קצת איפוק עד שתתני לו את מה שהוא רוצה, מתעלמת גם מרגשות האשמה ומהמבט המאוכזב שלו ממך; את מחבקת ומנשקת אותו בלי הכרה, אבל נאלצת להרפות ולבלוע את העלבון, כשהוא נרתע ממך בגיל ההתבגרות.
את שומעת הכל, יודעת הכל, צוחקת איתם או בוכה איתם, מתלכלכת בצבעי גואש, עושה שיעורי בית בהיסטוריה, נעלבת איתם ובשמם, מלמדת אותם כל מה שהם יודעים ורואה איך הם מתחילים לצעוד לבד בעולם - פיזית ומנטלית, סופגת מהם עלבונות, הטחות והאשמות אבל גם מקבלת אותם בזרועות פתוחות וסולחת כמו שלא הייתה סולחת לאף אחד אחר כשהם באים להתנצל ולקבל חיבוק שרק את יכולה לתת.
חייג/י לשיחת יעוץ אישית: 03-6413483
ובסוף, כשהם גדלים את נאלצת להשלים עם הגדילה שלעיתים כואבת, למשל כאשר הבת מספרת הכל דווקא לחברה הכי טובה שלה וכשהבן שלך משתף בחוויות הכי טריות שלו מהצבא דווקא את בעלך ולא אותך, את אימא.
תנסי למצוא מילה מקבילה או מושג מקביל לאהבה שלך לילדים, ספק אם תצליחי - לא כמו לבן הזוג, לא כמו לחברה הכי טובה שלך ולא כמו לאחותך שאיתה (אולי) עברת ה-כ-ל.
תנסי למצוא מילים נלוות לאהבה אימהית, שבאות אוטומטית עם הפיכתך לאימא, תמצאי עשרות כאלה. שמחה, סיפוק, נתינה, הגשמה עצמית; אבל גם אחריות, אשמה, דאגה והחמצה.
אהבה של אימא - עשרות שירים, ספרים ובלוגים נכתבים עליה. גם עשרות תיאוריות מסבירות את ההיקשרות הבלתי מוסברת שלך לילד שזה עתה נולד ואת ההיקשרות הייחודית שלו אליך.
אהבה אימהית היא מעל הזמן והמקום ויחד עם זאת טומנת בחובה מורכבות שאין כמעט באף אהבה אחרת.
את מחזיקה את הפעוט הקטן בידייך או מחבקת את הילד הגדול שלך שחווה אהבה נכזבת. בשני המקרים את "עוטפת אותו באהבה".
הפסיכואנליטיקאי דונלד וינקוט קורא לזה Holding, שילוב של הכלה, אהבה ונתינה אבל גם יצירת תסכול, מרחק כדי לתת לו מקום להצליח לבד - בלי שתהיי הקביים שלו.
כל אימא מבינה את הצורך הזה - לתת לילד שלה ליפול כדי שהוא ילמד ללכת. כל אימא מכירה גם את הדאגה האם היא עושה את זה נכון, את האחריות האינסופית שהיא מרגישה על התהליך הזה ואת האשמה שרק מתגברת כשהוא עוד לא מבין שכל מה שאת מנסה לעשות זה לטובתו.
הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה אומרת: "אינך יולדת בכאב, את יולדת את הכאב. הילד מייצג אותו מכאן ואילך הוא משתקע, הוא מתמשך. ברור כשמש: תוכלי לעצום עיניים, לאטום את אוזנייך, ללמוד קורסים, לרוץ לסידורים, לנקות את הבית, לחשוב על דברים, אובייקטים, סובייקטים. אבל אֵם נושאת תמיד את אות הכאב, היא נאותה לו ומתמסרת לו" (סטאבט מאטר, ע' 10).
אהבה ואשמה, אהבה ודאגה, קשה להפריד ביניהם וזה מה שהופך אהבה של אימא לכל כך מורכבת. היא מנת חלקן של אימהות רבות, אבל רוב הפעמים כל אישה חשה שהיא נושאת אותה לבד.
אימהות רבות שמחות לשאת גם את התחושה הייחודית של מימושן העצמי דרך האימהות ואת האהבה האימהית כתוצר ישיר שלה - שוב, תחושה שקשה לתאר אבל עוצמתית כל-כך בנקודות זמן משמעותיות (וגם פחות) שהיא חווה עם ילדיה.
אז האם אימהות היא אי-מהות כפי שמציעות נשים רבות בשנים האחרונות, או שאולי היא אי של מהות, מימוש עצמי והגשמה? האם חווית האהבה האימהית, על כל ייחודה היא קשה מנושא, גובה מחיר כבד מידי או שאולי לוותר על אהבה אימהית היא בעצם להתנכר לעצמך?
התשובה לשאלה הזו היא ראשית כל בקבלה שהאהבה הזו היא לא כמו אף אהבה אחרת שחווית בחייך וגם לא תהיה, בהשלמה שהיא נושאת עמה כאב גדול, אבל גם בהתמסרות אליה ולסיפוק שהיא מעניקה.
פעמים רבות שאלות דומות עולות בטיפולים פסיכולוגים, כאשר כל אישה ואם מוצאת עבור עצמה את שיווי המשקל הנכון רק לה.
המאמר נכתב בלשון נקבה, אבל מתייחס לגברים ונשים כאחד!