אנחנו מברכים זה את זה בברכת "עד מאה ועשרים", ומצפים כי חיים ארוכים של הקרובים לנו יגרמו לנו לאושר. אך לעתים, לצערנו, הזקנה מביאה איתה מחלות, והקשות שבהן הן המחלות הנוירולוגיות, הגורמות לאדם שהכרנו ואהבנו לאבד אט אט את המאפיינים הקוגניטיביים שהפכו אותו למי שהוא.
במצב כזה, יחד עם המיומנות הקוגניטיבית הולכת ונחלשת גם היכולת התפקודית; ובני המשפחה, הנדרשים לשאת בעול הטיפול באדם היקר להם שהופך מול עיניהם לחולה סיעודי, חווים לעתים קרובות משבר אישי וסבל רב. קיראו אודות סיבות גנטיות להתפתחות אלצהיימר.
אלצהיימר היא מחלה בה מתחוללת הפרעה בזיכרון, בריכוז ובהתמצאות. למשל, סבתא עשויה שלא לזהות את נכדיה או את ילדיה, לצאת מן הבית בלי למצוא את הדרך חזרה, ועוד; המצב הופך להיות מלחיץ ומפחיד הן מבחינת הדאגה הפיסית לשלומה, והן מבחינה נפשית, עקב חילוף התפקידים הפתאומי: במקום שהאם תמשיך להיות הדמות המטפלת בילדיה ונכדיה, הופכים הם להיות דמויות מטפלות בעבורה - מה שקשה הן לה, והן - ובמיוחד - להם.
הסיבה העיקרית לקושי הנפשי הנובע מחילוף התפקידים היא העובדה שהחילוף דורש שינוי תפיסתי משמעותי.
סיבה אפשרית נוספת היא שלעיתים נושאים הבנים במשך שנים מטען שלילי כלפי הוריהם, וההזדקקות הפתאומית שלהם לעזרת הבנים גורמת הן לקושי רב עקב הצורך לסייע ולטפל למרות הכעס והן לקושי בפתרון הקונפליקט אל מול מצבו הקשה של ההורה.
סיבה נוספת לקושי היא החיסרון הפתאומי בסיוע הנפשי ובעצה שהציע ההורה במצבי שגרה, סיוע שבאופן פרדוקסאלי הבן זקוק לו כעת יותר מתמיד - אך דווקא בגין ההתמודדות עם חוסר האונים של ההורה עצמו.
המצב הקשה גורם לעתים קרובות להתפרצות קונפליקטים בין הבן להורה הנזקק, קונפליקטים המקשים עוד יותר את הטיפול על הבן. אנו בקליניקה ערים לקשיים, ואכן בנים או בנות רבים מגיעים לסיוע פסיכולוגי בזמנים אלו. הם גם נעזרים בעצתו של פסיכיאטר, כיצד לנהוג עם ההורה כאשר מצבו מדרדר.
ההתמודדות עם מצבו של הורה אינה קשה רק מבחינה נפשית; לעתים קרובות נדרש הבן לבצע פעולות פיסיות קשות שאינו רגיל אליהן, כמו סיוע במקלחת או בשירותים, ובמקביל להתמודד עם כל הבירוקרטיה הנדרשת מול הרשויות - העסקת עובד זר כמטפל סיעודי, מציאת מטפל חוקי מתאים – עניינים קשים הן מבחינת מורכבותם והן עקב העומס הכלכלי שנוצר בעקבותיהם.
במידת הצורך ניתן להתייעץ עם אנשי המקצוע שלנו בקשר להדרכת העובד הזר עם כניסתו לתפקיד.
קושי משמעותי נוסף נוצר בעקבות ההתמודדות עם השינויים הפתאומיים באופיים של ההורים החולים. לעתים קרובות מתרחש כעין "שינוי אישיותי", ודברים שלא בוטאו מעולם מתבטאים בבת אחת אצל חולי אלצהיימר - אישה שקטה פתאום יכולה להפוך לאלימה, עשויה להרביץ למטפל, לצעוק על הבנים והנכדים; פגיעת המחלה עשויה להפוך אותה פתאום לאישיות תוקפנית.
דוגמה אחרת היא ניצולי שואה, ש"החזיקו בפנים" את החוויות הטראומטיות שלהם במשך עשרות שנים - ופתאום הן מתבטאות בלי שליטה, והם מדמיינים שוב את חייהם בשואה - וזה חיזיון קורע לב עבור הקרובים אליהם. (למידע נוסף על בריאות הנפש בגיל הזהב, לחץ כאן: פסיכוגריאטריה).
קודם כל יש צורך להתכונן נפשית מראש לאפשרות של פגיעה נוירולוגית בהורינו לעת זקנה; הרי אנחנו יודעים שההורים שלנו לא יישארו איתנו כל חיינו, וכמו שאנחנו יודעים זאת ומכינים את עצמנו לכך אנחנו נדרשים גם להכין את עצמנו לעובדה שכשההורים שלנו יעברו את גיל 65 יגיע היום בו נצטרך לטפל בהם; אם במצב של אלצהיימר, ואם במצב של פגיעה פיסית שתדרוש מאיתנו טיפול וסיוע.
שנית, יש צורך להיעזר במה שניתן - באחים, במשפחה, בחברים ובכל אדם שיכול לעזור.
שלישית, אם יש קונפליקטים רגשיים שאינם פתורים יש צורך לפתור אותם כמה שיותר מוקדם: או באמצעות וויתור על הקונפליקט בעבודה עצמית או בטיפול, או באמצעות שיחה גלויה כבר בגילאים צעירים - מתוך ידיעה שאולי בשלב מאוחר יותר לא נוכל לסיים אותם. ניתן לשוחח עם איש מקצוע כמו פסיכולוג, כדי לעבד את החוויה הרגשית ולהצליח להמשיך קדימה.
רביעית, קבלת ייעוץ מאנשים שהתמודדו בצורה טובה עם מצב דומה היא מומלצת ביותר. כדאי לשאול חברים על מכרים שהתמודדו עם מצבים דומים, וללמוד ולהיוועץ רק באלה שהתמודדו עם מצב דומה בצורה טובה.