אינטימיות זוגית

למה אני לבד? אני כ"כ רוצה זוגיות, אז למה זה לא הולך לי? איך זה שלאחרים זה מצליח ולי לא? מה אני עושה לא בסדר? או שאולי משהו לא בסדר בי?

"אני מספר אי זוגי", אומר חפר, הרווק הנצחי, בסדרת הטלוויזיה 'רמזור'.. האם באמת יש אנשים שלא נועדו להיות בזוגיות?

מאמר זה יעסוק בקשר בין מציאת זוגיות לבין היכולת להיות באינטימיות עם האחר.

כאשר רווקים ורווקות נשאלים מהי זוגיות בעיניהם, הם מדברים בעיקר על הקושי להיות לבד ועל הרצון שיהיה איתם עוד מישהו , לחלוק עימו את חייהם – לישון איתו ולקום איתו, ללכת איתו למקומות, לשתף אותו בחוויות..

אבל כל התיאורים האלה, שמתארים היטב חוויה של היות יחד, של  companionship, חסרים איזשהו מרכיב מיוחד, תבלין סודי, שמבדיל זוגיות מסתם 'מישהו להיות איתו'. המרכיב המיוחד הזה הוא אינטימיות.

היכולת להיות בזוגיות, היכולת לחוות אינטימיות

הרצון לא להיות לבד, מסתבר, אינו זהה לרצון להיות ביחסים אינטימיים, שהכרחיים ליצירת זוגיות. זה לא אותו דבר (גם אם מבחוץ זה נראה מאד דומה).

רווקים פעמים רבות מתארים שהם היו רוצים מישהו שיצטרף אליהם למסע חייהם, מישהו שילווה אותם ויצעד לצידם בדרך.

זה נשמע נורא נכון ואפילו רומנטי,  אבל למעשה, מה שהם מביעים היא משאלה שהכל יישאר אותו דבר, בהם ובחייהם, אבל ביחד עם מישהו. והרי זו לא המשמעות של זוגיות.

המשמעות של זוגיות בד"כ, היא לבנות ביחד משהו משותף, חדש, משהו שכולל את העצמי ואת האחר, שממנו בונים משהו שלישי, שהוא הזוגיות.

זה לא להמשיך את חיי ולצרף אליהם מישהו, זה לא להצטרף לחיים של מישהו אחר, וזה גם לא יצור כלאיים בין חיי לבין חיי האחר.

זה לבנות ביחד משהו חדש, שונה, שבו השלם הינו גדול מסכום חלקיו. להיות בזוגיות פירושו לשנות ולהשתנות, מה שדורש התאמות, גמישות, פשרות וגם – יכולת להיות באינטימיות.

שפת האינטימיות

אינטימיות היא מילה עמומה קצת, שקשה מאד להגדיר אותה, בגלל שהיא כוללת אותו מרכיב חמקמק שאינו מילולי ואינו תיאורי, כי אם רגשי.

היא משלבת אלמנטים מוכרים כמו אהבה, דאגה, אכפתיות, אבל גם אלמנטים פחות מוגדרים כמו היכולת להתגלות בפני אדם אחר, לחשוף בפניו את האמת הפנימית (האינטימית, אם תרצו) שלנו על עצמנו.

לא רק לדעת אחד על השני אלא גם לדעת אחד את השני, להבין את האחר מבפנים, להרגיש את האחר. זוהי רמת היכרות וחשיפה הדדית מאד עמוקה.

על מנת שאינטימיות תתקיים צריכים להתבסס יחסי אמון מאד חזקים, להיות בטוחים אחד בשני, שהמידע הזה, האישי והאינטימי כ"כ, לא ייעשה בו שימוש לרעה ע"י הזולת.

לא כולם מסוגלים להגיע לרמת אינטימיות כזאת, והרבה פעמים זה מה שתוקע אנשים במציאת זוגיות. הם יוצאים לדייט, יוצרים קשר, אבל אחרי כמה דייטים הקשר מאבד עניין, כי הוא לא מתפתח לשום מקום. לא צובר עומק, לא תופס נפח, ונשאר שטחי כמו בהתחלה ואז .. זה פשוט לא מעניין יותר.

למה קשה להגיע לאינטימיות?

זוגיות פירושה לא רק להיות ביחד ולא רק לבלות ביחד, אלא גם להרגיש ביחד. ובשביל ההרגשה הזו, של ביחד, דרושה חשיפה רגשית, והתקרבות, ושיתוף רגשי, שיש אנשים שפשוט לא יודעים איך לעשות את זה.

זה כמו לדעת שפה, ואנשים שלא יודעים לדבר את שפת האינטימיות, באמת לא מבינים מה הם עושים לא בסדר. הם הרי מספרים על עצמם הכל, הם לא מסתירים שום דבר, אז למה שום דבר לא קורה?

והתשובה היא, שזה לא מה אתה מספר אלא איך אתה מספר. כמה אתה מרשה לעצמך להיות חשוף מול הזולת, להראות לו באמת את הנפש שלך, מבפנים.

תנאי מקדים לזה, לפעמים, הוא כמה אתה יודע על הנפש שלך בעצמך. והרי היכולת לדעת את עצמנו נובע בד"כ מתוך יחסים קרובים שיש בהם שיקוף ומשוב והתייחסות. זה הסוד באינטימיות, וגם הבעיה הגדולה - צריך לחוות אותה כדי להצליח לחוות אותה.

איך אינטימיות מתפתחת

היכולת להיות באינטימיות אמורה להתפתח כבר בשנות החיים הראשונות שלנו. אם זה כמו ללמוד שפה, אז מתוך ההבנה הזו, צריך לבדוק מה היתה שפת האם שלנו בכל הנוגע לאינטימיות.

כמה ההתקשרות שלנו להורינו היתה קרובה ובטוחה, כמה אינטימיות חווינו שם, בקשר ראשוני ההוא, אותו קשר שלימד אותנו את הבסיס, את הדבר הראשון שידענו בחיים על יחסים ועל קירבה.

בפסיכולוגיה נהוג לדבר על שלושה סוגי התקשרות, של ילד לאמו (או למטפל/ת העיקרי/ת שלו), אשר עשויים להתקבע ולהימשך גם לחיים הבוגרים.

התקשרות בטוחה – התקשרות שבה מתבססים יחסי אמון ובטחון בין הילד וההורה, וגם כאשר מתרחשת פרידה או פגיעה אפשר להצליח להתגבר עליה, להתנחם בזרועות ההורה תוך זמן קצר ולהרגיש שוב בטוחים.  התקשרות בטוחה מאפשרת בבגרות יכולת להרגיש אינטימיות ולהיות בתוכה מבלי לפחד או להירתע.

התקשרות חרדה – אנשים שמחד צריכים מישהו שיהיה איתם כל הזמן, אבל מאידך גם כשיש מישהו כזה בנמצא, הם אף פעם לא ירגישו בטוחים. תמיד יפחדו שהוא יעזוב אותם, יפגע בהם, ינצל אותם.

התקשרות כזו מכונה גם התקשרות אמביוולנטית – הם לא יכולים עם ולא יכולים בלי. גם כשהם בתוך קשר זוגי, הפגיעה והנטישה הינם תמיד מעבר לפינה, ולכן גם בזרועות האחר הם לא יצליחו להירגע ולהתנחם.

הפחד מאובדן האובייקט תמיד ילווה את הקשר. אנשים כאלה חוו בחייהם חוויות של נטישה, הזנחה, ניצול או פגיעה, ומבחינתם קשר למישהו מהווה בהכרח פוטנציאל מסוכן לאכזבה ודחייה, לפגיעה ונטישה.

התקשרות נמנעת – סגנון התקשרות שבו הקירבה לאדם אחר גורמת לתחושת אי-נוחות והם ירגישו הכי נוח כשהם לבד. אנשים אלה מעדיפים את הלבד שלהם, וקשר מבחינתם הוא משהו שמאיים על עצם קיומם.

אנשים כאלה כנראה חוו בילדותם קשר שבו קירבה לא נחוותה כמשהו טוב, מכיל ומנחם, אלא כמשהו פוגעני, בעל פוטנציאל הרסני לעצמיות שלהם.

אחד הגורמים להתפתחות סגנון היקשרות כזה הוא אמהות חודרנית מדי, שתלטנית או ביקורתית מאד, או לחילופין קשר חם אבל קרוב מדי, מגונן מדי, צמוד עד כדי התמזגות, שבו האמא והילד הם אחד, ללא נפרדות וללא גבולות עצמי.

כמו בערבוב צבעים בגואש, כבר לא ניתן להפריד בין הצבעים אחרי הערבוב, נוצר צבע שהעצמי הולך בו לאיבוד.

קשר כזה יאופיין בפחד מאובדן העצמי. אנשים כאלה לפעמים ישכנעו את עצמם שטוב להם לבד, שהם לא צריכים אף אחד. אלא שהם עלולים להרגיש ריקנות וחלל פנימי, ואף לסבול מדיכאון, מבלי לקשר את הדיכאון להיעדר אינטימיות בחייהם.

על פחד מאינטימיות

בשני סגנונות ההתקשרות הלא בטוחים ישנו פחד גדול מאד להתקרב ולהיחשף לזולת, כי ההתקרבות והחשיפה העצמית מעמידה אותם בעמדה פגיעה מאד, וככל שמתקרבים יותר, הסיכון להיפגע גדל.

בקשר זוגי, ככל שבן הזוג יודע עליהם יותר, יודע אותם יותר, כך הוא יוכל להשתמש בידע הזה, כדי לפגוע בהם בדיוק במקומות הרגישים שלהם.

ככל שהם יקשרו יותר לבן הזוג שלהם, ישנו את עצמם ואת חייהם עבורו, כך ירגישו יותר שהם תלויים בו ויהיה להם קשה יותר 'לחזור אחורה' במקרה שזה ייגמר.

במקרה כזה אנחנו נדבר על פחד מאינטימיות. איך מתמודדים עם סיטואציה שבה הדבר שאליו אנחנו כמהים יותר מכל, הוא גם זה שאנחנו מפחדים ממנו יותר מכל?

הרבה אנשים שמתקשים למצוא זוגיות אומרים 'כשאמצא את האדם הנכון, שאיתו ארגיש בטוח, אז אני אוכל גם להיחשף אליו ולהיפתח'. אבל זה לא עובד ככה, זה עובד בדיוק הפוך.

הרי הלב שלנו, שעליו אנחנו שומרים מפני פגיעה, הוא אותו לב שאמור לאהוב ולהתאהב, להיקשר, ולכן קודם צריך לפתוח את הלב. אם נגן על עצמנו ונסגור אותו, אף אחד לא יוכל להיכנס לשם.

למרות הפחד, והקושי, ואי הידיעה, צריך להסכים לקחת את הסיכון. אם לא ניתן לאנשים להיות משמעותיים בחיינו, להשפיע עלינו, לשנות אותנו ולהשתנות איתם, אם לא נרשה לעצמנו להרגיש ולהתרגש, איך נצליח לקשור אלינו מישהו? איך נהיה משמעותיים עבורו? אם לא נתנסה בסיטואציות שבהן נחווה פגיעה, אבל גם נתגבר עליה, איך נבסס בטחון בקשר? ויתרה מכך – אם לא נכניס באמת ובתמים מישהו לנפשנו, לליבנו, נוכל אולי להיות ביחד עם מישהו, אבל לא נחווה באמת אינטימיות.