שינוי וחידוש לעומת חזרתיות - האם אפשר באמת להשתנות?

"אחרי החגים - יתחדש הכל" - האמנם?

"למה זה תמיד קורה לי שוב? למה אני שוב ושוב חוזר/ת על אותה טעות? מתי אצליח סוף סוף לא ליפול באותה מלכודת כל כך מוכרת? מדוע אני בוחר/ת כל פעם את אותם בני זוג, שלא טובים לי ומוצא את עצמי שוב ושוב ביחסים הרסניים כאלה או אחרים? כמה פעמים הבטחתי לעצמי שהפעם אצליח להתנהג אחרת. שאצליח לבחור אחרת! שאצליח לבחור ולדבוק בהחלטה לאפשר לעצמי משהו בריא יותר (להפסיק לעשן, לעשות פעילות ספורטיבית), נכון יותר (למצוא עבודה שתתאים לי יותר), מספק יותר (למצוא בן זוג רציני), הגיוני יותר (להפסיק לדחות לרגע האחרון), שהרי אני כבר יודע כמה שזה פוגע בי או בקרוביי, ובכל זאת, כאילו לא למדתי דבר ומצאתי עצמי שוב מתפרץ, בוגד, מזניח, מעשן, מאחר, מתנתק, נעלב, מתאכזב, מנוצל....איך כל פעם זה קורה לי שוב? אותו דבר בדיוק???"

"האם אני דפוק? בעייתי? מדוע אני לא מצליח להשתחרר מזה, שהרי זה עושה לי כל כך רע? אני כבר יודע שמערכת היחסים (או מקום העבודה) הזו פוגעת בי, לא בריאה לי, מגיע לי יותר, ואני לא יכול! בהתחלה חשבתי שהפעם מצאתי מישהו אחר/ת שהוא/היא יהיה שונה, ושוב אני מוצא עצמי באותו מקום, כל כך מוכר, כל כך מתסכל, מאכזב, פוגע ומנצל, אבל לא יכול לצאת מזה, לא יכול להפסיק את זה!"

מי מאתנו לא נשבע לעצמו, לפחות פעם אחת, שבעניין כזה או אחר, הוא לא יהיה כמו אמו או אביו... שהוא ינהג אחרת: יהיה קרוב יותר, סבלני יותר, מקפיד יותר, אמיץ יותר, נדיב יותר, מעיז יותר...ומצא עצמו פתאום כל כך דומה להוריו?

לחוויה המתסכלת והמכאיבה של "הנה זה קורה לי שוב, או למה אני לא מצליח?", מתלווים לרוב רגשות קשים של תקיעות, כישלון, אכזבה וכעס, לנוכח פער גדול ומתסכל כל כך בין הנשאף והרצוי לזה המצוי. החוויות הללו יכולות להופיע בהקשרים שונים ובתחומי חיים מגוונים; בתחום הזוגיות, העבודה, הלימודים והיחסים החברתיים.

אנשים רבים כל כך מכירים את החוויה הזו, בתוך ומחוץ לחדרי הטיפול, ומתלוננים בכאב ובכעס על עצמם, או על קרוביהם, על כך ש"כל פעם זה אותו סיפור מחדש ואין שום שינוי". הרגשת ה"אין מוצא", וש"הכל חוזר על עצמו" בצורה כזו או אחרת, שכיחה כל כך ומעוררת שאלות רבות ולא פשוטות כלל; האם זה גורל או מזל רע שדבק בי? ושכך נגזר עלי לחיות? אם לא כך, אז האם זה תלוי גם בי? האם יש לי השפעה ואחריות על המתרחש? ובכלל, האם אנו "מעדיפים" את החזרתיות שלנו, על אף הסבל והמחיר הכבד הכרוך בהן? או מדוע אנו דבקים בחזרתיות הזו, על פני לימוד ואימוץ של משהו חדש?

תרומתה של הפסיכואנליזה לסוגיה זו

זיהוי הנטייה לחזור על התנסויות מעצבות משלבי חיים מוקדמים היא אחת מתרומותיה החשובות של הפסיכואנליזה להבנת הטבע האנושי. הרעיון ש"אנשים נוטים להיות מקובעים בדרכיהם" הוא קלישאתי כמעט, אולם גלומה בו אמת חשובה. החיים, כך נדמה, הם סידרה ארוכה של חזרות. מעין "הילוך חוזר" של משחק מוכר.

האופן שבו אנו מתייחסים ומתנהגים (או נמנעים מכך) עם אנשים, האופן שבו אנו מתמודדים עם מתח נפשי או עם חרדה, עם התשוקות שלנו, הדחפים שלנו, האם אנו נוהגים לשפוט עצמנו בחומרה או עם מידת רחמים - כל אלה הם חלק מרפרטואר ה"אופי" שלנו, שהתעצב והתקבע במהלך השנים.
 

סגנון ההתנהגות שלנו, העמדות ודפוסי החשיבה, ההגנות שלנו, ומערכות היחסים שאנו מפתחים עם האנשים הקרובים לנו - מושפעים ומעוצבים כולם על ידי ההתנסויות המוקדמות שהיו לנו בחיינו, ואשר הושפעו והתגבשו לסגנון החשיבה ולדרך הפעולה הייחודית האופיינית לנו.

התכונות והמאפיינים האישיותיים שלנו התקבעו כיוון שהם "עבדו". הם הצליחו בעבר להפיג ולשכך את החרדה ואפשרו לנו לתפקד ולהסתגל אל העולם בתוכו אנו חיים. אפשר שהדפוסים והמנגנונים ששירתו אותנו בצורה כזו או אחרת, הם כיום בעוכרינו ובעצם מעכבים וחוסמים בפנינו אפשרות להשיג מטרות רצויות ונשאפות.

עד כמה בריא או לקוי הוא סגנון ההתמודדות וההסתגלות של האדם, תלוי וקשור במידה בה הוא נוטה לחזור על עצמו ולייצר לעצמו את אותן התנסויות ואת אותן חוויות שוב ושוב ושוב. חזרתיות זו בולטת ומרשימה במיוחד, כאשר היא מובילה את האדם לחוסר הסתגלות, כאשר הוא באופן חוזר ועיקש (גם אם לא מודע לכך) מוביל עצמו לכשלונות, לנזק ולפגיעה בעצמו. נדמה אז שלא מתאפשרת למידה מן הניסיון וכאילו שום לקח לא נלמד מטעויות העבר.

להשתחרר מכבלי העבר

אנשים רבים נוטים לחזור על דפוסים, התנהגויות ובחירות באופן המשבש להם את כל החיים: את יכולת השליטה העצמית, תחושת הערך ואיכות מערכות יחסיהם עם אחרים. יש כאלה, שהחזרתיות הבעייתית שלהם ממוקדת בתחום מסוים, בעודם יכולים לתפקד באופן תקין ולשביעות רצונם בתחומי חיים אחרים.

אחת האינדיקציות לבריאות נפשית היא המידה שבה אנו יכולים לשחרר עצמנו מכבלי העבר, אשר סימן ההיכר שלהם הוא החזרה על התנסויות שליליות ובלתי מספקות, המבוססות על קשיים וקונפליקטים מוקדמים, לא מודעים ובלתי פתורים, שבאופן עקבי משבש לאדם את חייו בהווה.

הפסיכואנליזה והניסיון הקליני המצטבר מצביע על כך שאנשים אשר חייהם מתאפיינים בחוסר יציבות ובחזרות רבות של התנסויות והתנהגויות הכוללות הרס ופגיעה עצמית, חוו טראומות יוצאות דופן בשנות חייהם הראשונות, למשל, פגיעה פיזית, תקיפה מינית או חסך הורי משמעותי.

לעומתם, אנשים עם דפוסים חזרתיים פחות הרסניים, היו כנראה בעלי מזל רב יותר בשנות ילדותם, ופגשו מורכבויות וקשיים רגשיים רק בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות. באופן דומה, ילדים שזכו להורים חמים ואוהבים, הושפעו מכך והתפתחו להיות מבוגרים אשר יכולים ליצור לעצמם, לשחזר ולחזור על סצינות מספקות ומתגמלות.

ניתן לומר, כי ישנה איכות כפייתית לחזרתיות של בני האדם על התנסויות וחוויות מעצבות ודומיננטיות מעברינו. היבט חשוב זה של הטבע האנושי, במיוחד כאשר הוא מייצר הפרעות באורח החיים, בתפקוד ובבריאות הנפשית, זכה בספרות הפסיכואנליטית לכינוי "החזרה הכפייתית" (repetition compulsion).

פרויד זיהה והבחין בנטייה של מטופליו לחזור על התנהגויות הרסניות, עמדות ותפיסות מחשבתיות וסגנונות יחסים שגורמים נזק וכאב לאדם וטען כי השגת תובנה ריגשית ואינטלקטואלית של המטופל ביחס לתופעה זו וביטוייה היא בעלת חשיבות ותרומה מכרעת לתהליך הריפוי.

"החזרתיות הכפייתית", כשלעצמה, היא תופעה אוניברסאלית. אנשים חוזרים על התנהגויות וגישות כלפי קרוביהם המשמעותיים ובסיטואציות שונות. חזרות אלה יכולות להיות מסתגלות מאוד, תורמות ומקדמות, והן יכולות להיות בעייתיות ומנציחות מצבים חוויות מתסכלות וקשות.

האם אני יכול לשנות ולהשתנות?

רגשות, עמדות והתנהגויות ביחס להורים בגיל הילדות וביחס לארועי חיים משמעותיים, מתעוררים בדרגות ובעוצמות שונות בכל מערכות היחסים המשמעותיים בהמשך החיים (עם בני זוג, במקום העבודה, עם ילדים וכו'). רוב החזרות על ארועי החיים מתרחש ונעשה באופן שאנו לא מודעים לו. כלומר, האדם אינו ער לכך שתגובתו בארוע הנוכחי מושפעת, וצבועה בצבעים שאירוע זה מעורר מן העבר.
האם משמעות הדברים כי לנצח נגזר עלינו לחזור ולשחזר את אותן בחירות או את אותם דפוסי התנהגות? ממש לא! אולם בכדי לאפשר שינוי והתפתחות, וחופש מן השחזורים הבלתי פוסקים לא ניתן לעשות זאת לבד, ואין די בהבנה רציונאלית של התופעה, הבנה חשובה כשלעצמה, אך אין בה כדי ל"שחרר את האדם" מסד החזרתיות. יש צורך בטיפול.

בפסיכותרפיה פסיכודנמית, שהינה תהליך טיפולי פסיכולוגי, חוברים יחדיו המטופל והמטפל בתהליך של עבודת חקירה משותפת, בה ניתן להתחקות, להכיר וללמוד, באופן הדרגתי ומתפתח, בדיוק את אותם דפוסים ותבניות יחסים (שלרוב אינם מודעים), אשר מגבילים את האדם ו"דנים" אותו לבחור לעצמו ולהישאר תקוע במערכות יחסים חלקיות, מאכזבות, פוגעניות, ולהרגשה כללית של חוסר סיפוק וחוסר התפתחות.

החזרה הכפייתית היא אלמנט קריטי בטיפול פסיכו דינמי שמבקש להשיג תובנה ושינוי. מטרת הטיפול היא לסייע לאדם להבין עצמו ולתקן התנהגויות שמסבות לו (ולסביבתו) נזק, קשיים וסימפטומים גורמי סבל.

במהלך הטיפול נעשה שימוש רב בנטייה זו לחזור ולשחזר, משום שבטיפול פסיכו דינמי המתפתח באופן מוצלח יתעוררו דפוסי היחסים והרגשות הבעייתיים (בגללם פנה האדם לטיפול), אלא שהפעם, הם יתעוררו ביחס למטפל.

תהליך חזרתי ובלתי מסתגל זה יהיה אמנם צורה נוספת של נטיית החזרה, אולם הייחוד המשמעותי שלו יהיה בכך שהוא יאפשר, עם הזמן, למטפל ולמטופל ביחד, התבוננות משותפת במהלכה ניתן יהיה לזהות, לבחון ולהבין חזרתיות זו, את מקורותיה, ואת האופן שבו היא מתרחשת בפועל, ועל ידי כך לאפשר למטופל לוותר עליה, ועל תגובות ודפוסים לא מודעים, שהאדם לרוב כלל אינו יודע כי אימץ אותם, וכי הוא חי לאורם ולתכתיביהם, באופן שמצר ומגביל את מידת החופש שלו ומקבע אותו בתוך "כרוניקה ידועה מראש". בתהליך העיבוד המתאפשר בטיפול, יווצרו חיבורים והבנות ריגשיות ואינטלקטואליות ביחס ליחסים עם המטפל, ביחס ליחסים עם אנשים בחיי המטופל וביחס להתנסויות המוקדמות של המטופל בחייו.

אדם הכמהה בשינוי משמעותי - פנימי (של האדם עם עצמו) וחיצוני (האדם עם סביבתו ויחסיו עם אחרים) אינו ניצב בפני משימה קלה כלל וכלל. שינוי אינו מתרחש "באורח פלא" ואיננו מתרחש מעצמו. חרף המשאלה בשינוי ישנה נטייה עיקשת להיאחז בשימור המצב הקיים והבטוח (גם אם גורם סבל).

פסיכותרפיה פסיכודנימית הינה תהליך המצריך השקעה רבה, מחויבות, התמסרות ואומץ רב הן מצד המטופל והן מצד המטפל. ואולם, ניסיוני הקליני הרב כמטפל פסיכודינמי, וכמי שליווה ומלווה אנשים רבים במסעם אל עבר עצמם ואל עבר שינוי משמעותי המאפשר התפתחות מן המקובע ובחירות חופשיות יותר לעומת חזרתיות עקרה - הנני משוכנע כי עבור אדם שנכון להשקיע, לטפל ולטפח את עצמו, המסע הטיפולי יכול להיות מתגמל ביותר וכי הישגים שכאלה הם ברי השגה ומימוש.